כאן בונים!
פרשת השבוע מלמדת אותנו על ההתרמה הגדולה שנעשתה לצורך בניית בית ה', המשכן.
לקחי פרשה זו אינם מתוחמים דווקא לאותה התקופה. גם אנו, היום, בבואנו לבנות בתוכנו מקום להשראת השכינה, יכולים וצריכים ללמוד כיצד ואיך לעשות זאת, מהוראות התורה דאז.
פרשיות תרומה ותצווה מלאות ברעיונות שונים ובתובנות מעשירות, אנו נעמוד השבוע על מקצתן.
*
כאשר הקדוש-ברוך-הוא מצווה את על מגבית המשכן, פותחת התורה כך: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (שמות, כה, ב). אין עדכון לצורך מה נאסף הכסף. אין הסבר בשביל מה מבקשים את התרומה. 'ויקחו לי תרומה'. רק בסוף, אחרי הפירוט הרב של המוצרים הנצרכים, מגיעה גם ההבהרה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שם, ח).
מדוע? למה לא נפתחת הפרשה בהסבר: 'דעו כי ה' מורה לנו לבנות לו מקדש'? לכאורה הגיוני היה כי רק לאחר שהמטרה מוגדרת וברורה אפשר לבוא ולפרט מה בדיוק צריך עבור בניית המשכן.
מדוע בחרה התורה לעשות זאת בסדר הנראה, לכאורה, הפוך? מבאר הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו 'תורת משה': כאשר נותנים תרומה לה' נקודת המוצא צריכה להיות שונה. עלינו לזכור, בראש ובראשונה, שהכסף ניתן לנו מאת ה' כפיקדון וכאשר הוא מבקש מאתנו את הכסף הרי זה בדיוק כמו מפקיד שמבקש את כספו בחזרה. איננו שואלים את האלוקים בשביל מה נצרכת תרומתנו ועבור מה הוא מבקש את הכסף. קודם כל מחזירים.
מחשבה חשובה זו צריכה ללוות אותנו בכל מיני סיטואציות בהן אנו נדרשים להשקיע עבור עשיית רצון ה'.
הרבה פעמים אנו נותנים מעצמנו כאשר אנו בטוחים שהתוצאה תהיה מסוימת, ובסופו של דבר התוצאות הסופיות אחרות.
זה קורה כאשר אנו נוטלים חלק בפרויקטים מחוץ לחיינו האישיים, כאשר אנו שותפים בצדקות וביזמות שאנו בטוחים שעבודת ה' מחייבת אותנו להשתתף בהן, וכאשר אנו שומעים מה קרה בסוף אנו מתאכזבים. לא לזה התכוונו כשהצטרפנו.
עלינו לזכור שהנתינה הנדרשת מאיתנו אינה קשורה לתוצאה הסופית. אנחנו, כיהודים מאמינים, יודעים שכאשר אנו משוכנעים שהשי"ת רוצה שניתן, אנו בסך-הכל מחזירים לו את הפיקדון שהופקד אצלנו בדיוק בשביל זה. בנתינתו אנו מחזירים לה' את שלו, וכך צריכה להיות ההרגשה.
כמובן, שרעיון זה חשוב, בעיקר, בפעולות ובמעשים שאנו עושים בעצמנו. כאשר אנו בונים את בית ה' האישי שלנו.
גם כאשר אנו נותנים מעצמנו, מקריבים ומתאמצים, איננו מעמידים את המטרה כסיבה. אנחנו עושים, כי כך רוצה ה'. מתוך גישה כזו יכול להיבנות משכן לשכינה, בית מקדש בתוכנו.
•
רעיון נוסף נוכל לקחת עמנו לדרך כאשר נתבונן במקורות התרומה השונים.
על הפסוק 'ויקחו לי תרומה' כותך רש"י כך: 'אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן: אחת, תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש באלה פקודי. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד'.
רוב המשכן נבנה מנדבות. לא היה משהו קבוע ומחוייב שנדרש מבני-ישראל. מלבד חלק אחד. האדנים. האדנים נוצרו מתרומת 'בקע לגולגולת' שלא היתה תלויה ברצון אישי של אף אחד. ההשתתפות היתה חובה, והסכום היה קצוב וברור.
מדוע?
יתכן שניתן להבין כי לאדנים היה תפקיד חשוב. עליהם עמד המשכן כולו, הם היו היסודות למשכן ה'.
ביסודות אי אפשר שיהיה יהודי שלא יהיה שותף, ואי אפשר שמישהו יחשוב שזה תלוי בנדיבות ליבו.
היסודות, בסיס-הכל, מחוייבים. הם אינם תלויים ברצון אישי של אדם כזה או אחר. כל יהודי צריך שהיסודות יהיו ברורים והחלטיים אצלו, בצורה הבהירה ביותר.
אחרי שהיסודות איתנים ויציבים, אפשר להתנדב ולהוסיף נדבכים. אבל קודם-כל, צריך שבסיס יהיה איתן. בלי בסיס חזק והכרחי אין טעם בשאר הדברים שנעשים על בסיס רצון טוב בלבד.
בחיי היומיום, תובנה זו חשובה עד מאוד. כולנו רוצים לעשות טוב, מוכנים להשקיע ולהתאמץ בשביל לעשות מעשים טובים, גם אם זה לא נדרש מאתנו. אך אנו חייבים לזכור שלפני כל המעשים הטובים שאנו רוצים לעשות, יש את מה שחייבים לעשות.
בסיס חיי היהודי, קיום המצוות והליכה לאור השולחן ערוך, קודמים לכל רצון אישי ולכל הרגשה חיובית. רוח התנדבותית שבאה כתוספת לאדני הבנין האיתנים, מבורכת ורצויה עד מאוד. אך חיים שאינם מבוססים על כללי-התורה המחייבים אלא בנויים לחלוטין על רצונות ותחושות, הינם חיים בעייתיים ולא נכונים.
כאשר אנו באים לבנות את המשכן הפנימי שלנו אנו מצווים לזכור זאת. לפני התרומות הפרטיות, לפני נדיבות הלב האישית, באים היסודות. לפני הוולונטריות וההתנדבות המבורכת יש להעמיד באופן ברור ויציב את האדנים. את התשתית האיתנה עליה יכול להיבנות כל השאר.
•
'בלבבי משכן אבנה להדר כבודו / ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו / ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה / ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה' (רבי יצחק הוטנר).