קול הדממה
השנה אנו עומדים להסתכן. מאוד.
א"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן (ראש-השנה, ט"ז, ב).
בכל שנה ושנה אנו עסוקים שבועות וימים להכין את עצמנו למצווה הגדולה וחד-שנתית, מצוות תקיעת שופר. מידי שנה אנו מעמיקים ולומדים את הלכות התקיעות, עוסקים בהכנה פנימית מעמיקה. 'לשמוע קול שופר'.
והשנה, דממה.
השנה, ראש השנה חל בשבת קודש. חששו חכמים שמא יבוא אדם לטלטל את שופרו ארבע-אמות ברשות הרבים.
ולכן אסרו את זה. אין תקיעת שופר ביום הראשון. והשטן לא מתערבב, וזכרוננו אינו עולה בקול תקיעתנו, ועקידת יצחק אינה מלמדת עלינו זכות.
זהו סיכון עצום. בלתי נתפס.
כאשר לא תוקעים בשופר בראש-השנה - ויהיה זה אפילו מחמת אונס גמור כפי שמבארים בעלי התוספות – הרי שהשנה מסתיימת גרוע. 'מריעין לה בסופה'. אם השנה לא נפתחת במצווה המיוחדת הזו, סופה לא יהיה טוב.
וזה לא עונש, זו מציאות. אנחנו במצב לא טוב. לשטן יש את כל הסיבות הנכונות לקטרג ולהצליח. חטאנו במהלך השנה, עברנו עבירות בשוגג ובמזיד, על-פניו אין לנו סיכוי לצאת זכאים בדין. 'מי יצדק לפניך בדין?'. אבל בדרך כלל יש לנו תרופה-פלאית. יש לנו שופר שמבלבל את השטן, מעלה את זיכרונותינו הטובים ו'מסדר אותנו' כביכול. אם לא השתמשנו בתרופה הזאת, אוטומטית המצב חוזר לקדמותו. שוב אנו מתמודדים עם הקטרוגים, והעבירות, והחטאים. 'מריעין לה בסופה' לא כעונש, אלא כנתון. ככה זה. אם לא לוקחים את התרופה, מהסיבות הכי מוצדקות שתהיינה, המחלה ממיתה.
איך אנחנו לוקחים את הסיכון הזה על עצמנו השנה? איך אנחנו מסוגלים, בגלל חשש-רחוק של אדם בודד שישכח הלכה, לסכן אומה שלמה?
על שאלה זו עומד הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, ב'משך חכמה' על התורה (ויקרא, כ"ג).
טרם ניגש אל התשובה עלינו להקדים ולהבין את משמעות הזכרת 'עקדת יצחק'. הלא, לכאורה מה שייכות יש לנו אל מסירות נפשו של יצחק? מדוע העובדה שאברהם עקד את בנו ויצחק לא התנגד מסייעת לנו בדיננו?
אומר ה'משך חכמה':
'והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה, ולביזה עבור שם השי״ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו'.
עד היום אנו מוסרים את עצמנו לחרפה ולמכה לכבוד השי"ת. עד היום אנחנו מוותרים על תאוות ועל חשקים ועל רצונות ועל מאוויים, בגלל שהקב"ה דורש מאיתנו דברים אחרים. כל תאוותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים. הכל עולה 'על מוקד אהבת ה''. מי מאיתנו לא מתמודד עם רצונות כמוסים ועם חשקים ותאוות? אבל אנו מתגברים. נלחמים עם עצמנו ומוותרים על דברים שנראים כמו הנאות-בלתי-נתפסות, למען שמו באהבה.
הזיכרון הגדול שעולה כאשר נזכרת לה עקידת-יצחק, הוא זכרון כל העקידות שעשינו בעצמנו. כל הפעמים שאנחנו ויתרנו, בעוז ובתעצומות, על דברים שהיו חשובים עבורינו. כעת פתאום עולים להם המצוקות הקטנות, הציפורן שכמעט-ונתלשת במהלך שבת שלימה, וכך-כך מתבקש למשוך מעט ולגמור עם זה. אבל תורת ה' שעומדת בינינו לבין הציפורן מנצחת. חבוקה ודבוקה בך.
כך כותב המאירי בחיבור התשובה, מאמר ב, פרק ב: 'כדי שנתעורר בזכירתה לתכלית יראת השם ואהבתנו עבודתו בראותנו ענין האב הנבחר אשר הכין עצמו לשחוט בנו יחידו עם היות הענין רע ומר אצלו'.
גם לאברהם אבינו לא היה קל. הענין היה רע ומר אצלו. המאירי מאריך לתאר איך שאברהם אבינו לא קיבל מיד את העובדה שהציווי מתייחס ליצחק בנו יחידו. זה היה ניסיון נורא. אבל ברגע שהיה ברור לו שזה רצון ה', הוא הצליח להתמודד עם הרגשות האבהיים שלו ולעשות את רצון ה'.
עקידת יצחק מזכירה לנו את עוצמת המחויבות שלנו להלכה ולדיני התורה, והיא מזכירה כלפי שמייא את כל הפעמים שאנו בעצמנו התגברנו על האינסטינקטים הטבעיים שלנו בשביל לקיים את דבר ה'.
ובראש-השנה שחל בשבת אנחנו מתמודדים עם הקושי הזה, במלא עוזו.
אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ״ז אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ה׳ אמות ברה״ר ויתחלל שבת חלילה (משך חכמה, שם).
אנחנו יודעים שאם לא נתקע בשופר אנו מסתכנים מאוד. איננו יודעים מה יקרה עמנו אם לא נשתמש בפיתרון שה' העניק לנו במיוחד לימי הדין. אבל אם נשתמש בפיתרון הזה, יתכן שחס-וחלילה משהו מהלכות שבת ייפגע. זה לא בטוח. זה חשש, אולי רחוק, אבל זה עלול להתרחש.
אז אנחנו מוותרים על התרופה. אנחנו מוותרים על הסגולה שמוציאה אותנו זכאים בדין, כי ההלכה חזקה יותר.
שוב אנחנו נקרעים בין הרצון לתקוע בשופר, להזכיר ולזכור את כל מה שהשופר מסמל, לבין החשש שמא קוץ או תג מדיני התורה ייפגע.
ואנחנו מוותרים.
אנחנו עוקדים את עצמנו שוב, השנה, קבל עם ועולם.
אנחנו מכריזים בקול גדול: אנחנו יודעים שזה מסוכן, אנחנו יודעים שיכול להיות שהשנה תסתיים רע מאוד, אבל אנחנו מוסרים את נפשנו. כל אחד ואחד מאיתנו עוקד את עצמו על מזבח האמונה, על מזבח כח ההלכה ושמירת השבת.
ויתגדל ויתקדש שמי׳ רבא, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן הרי זה גופי׳ מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופי׳ עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר (שם).
השנה אנו נעמוד בתפילת מוסף, נאמר את המלכויות, את הזיכרונות ואת השופרות, ולא נתקע אחריהם.
ואת קול-הדממה שינסר את החלל אנו נשמע עמוק בלב.
נדע מה כוחה של ההלכה. נראה כמה אנו מוכנים להקריב כדי שלא תיפגע שורה אחת מהשולח-ערוך.
ונבטח בהשי"ת שיעשה לנו נס ויוציא אותנו זכאים בדין.