במה להתחזק?
האינסטינקט הוא לשתוק.
המשכיל בעת ההיא יידום.
הכאב הוא בלתי נתפס. מפלח. מצמרר. אתה מדפדף בתמונות ולא מאמין. אתה שומע את העדויות ולא קולט שזה אמיתי. אחרי שממדי האסון נחשפים, השמות מתפרסמים ומאחורי המספר האימתני 'ארבעים וחמישה הרוגים' מתגלים פנים, וחיוכים, ומשפחות שלעולם לא ישובו להיות מה שהיו.
מבעד לשתיקה הרועמת אנשים מבקשים להיתפס במשהו. לשמוע מילות נחמה. לעשות משהו חיובי. אולי אפילו לחפש אשמים. ולכן, בעיני, הסקת מסקנות נתפסת כמשהו קטנוני. מצומצם. לא רואה את התמונה הגדולה.
הניסיון לקשר בין מותם של ארבעים וחמשת ההרוגים לבין נתונים טכניים כמו צפיפות ודוחק מוצג כסוג של כפירה. בורא עולם כינס לשם את האנשים שהיו צריכים למות. זה היה קורה להם גם אם הם היו נשארים בבית. לתלות מוות טראגי כל כך בסיבות טכניות? לומר שקרבנות ציבור אלו הלכו לעולמם רק בגלל שלא היה אישור מהנדס או תקן לאירוע ההמוני? זו ראיה צרה שמפספסת את הנקודה.
אך תורת ישראל מלמדת אותנו דרך אחרת.
כאשר אדם בונה בית חדש הוא מצווה לעשות מעקה לגגו.
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (דברים כב, ח).
הפסוק מחולק לשני חלקים. ההוראה כיצד יש למנוע נזק עתידי והתייחסות למקרה מוות שארע כתוצאה מרשלנות ואי קיום מצוות התורה.
אל החלק הראשון מתייחס ספר החינוך:
לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן... אף על פי כן צריך האדם לשמר עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה.
וכמו כן יחייב הטבע, שאם תפל אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מחו, או אם יפל האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעלות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חמר צוהו לשמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעלתו עליו אם לא ישמר ממנו.
אמת, אומר ספר החינוך, אלוקים משגיח על כל אדם באופן פרטי. כל טוב או רע שמתרחש, קורה בהוראתו הישירה. אך בני האדם מצווים לנהוג על פי הוראות הטבע. על פי דרך הטבע אדם שנופל מגובה - מת. קיימת חובה על כל אדם ששותף באיזשהו אופן לסכנה אפשרית - למנוע אותה בכל כוחו. גישת ה'סמוך' ו'יהיה בסדר' אסורה מהתורה.
כמובן, אם אכן אדם נופל ונהרג הדבר לא קרה במקרה. כך מלמדת אותנו התורה בחלק השני: כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול (רש"י). שום דבר לא קורה במקרה. מי שנפל היה צריך ליפול. ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (המשך דבריו). האדם שמת צריך היה למות, אבל אתה צריך לוודא שזה לא קורה באמצעותך.
*
התבוננות באסון הנורא שארע במירון מעלה שני נושאים מרכזיים.
א. הסיבה שנגזר על ההרוגים למות.
נושא זה רחוק מעימנו. אין לנו מושג בחשבונות שמים. יתכן שישנם אנשים גדולים שיודעים להצביע על סיבות ספציפיות שגרמו לאסון נורא כזה להתרחש, אני לא אחד מהם.
ב. גלגול החובה על ידי חייב.
התעלמות מהדרך בה האסון ארע היא בעיני מה שהרמב"ם מכנה בתחילת הלכות תעניות: דרך אכזריות הגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים.
כל מי שהשתתף בעבר באירועי מירון היה מודע לסכנה הגדולה. לפני ארבע שנים, כשהשתתפתי -בפעם היחידה בחיי- באירוע ההדלקה של תולדות אהרן חוויתי על בשרי את סכנת הנפשות. את הדוחק. את הצפיפות. את חוסר היכולת לצאת מהמתחם. לא אשכח שבשיא הדוחק הנורא נער צעיר תפס אותי והחל לצרוח 'שמע-ישראל'.
אז יצאנו משם. כובעים חבוטים, משקפיים עקומים אבל חיים ונושמים. כל מי שהיה שם יודע על מה מדובר.
אין הכוונה לחפש אשמים, כי כולנו אשמים. אם זקני העיר צריכים לקחת אחריות על מוות שארע בסמוך לעירם רק בגלל שהם לא נתנו לאורח אוכל ושתיה, אני בטוח שכל אדם שהעלים עין מהאנדרלמוסיה השנתית צריך לעשות חשבון נפש.
הקדושים עלו לשמים כי דינם נחתם. הם זכו להיות קרבנות ציבור. אבל אנחנו מחוייבים לשמוע את המסר שעולה אלינו מבין הקברים הטריים: אל תתנו יד לסכנת הנפשות הזו. אל תסכימו - בחיים - לנתינת הדמים בביתנו. קל להאשים את מקבלי ההחלטות בהגמשת הכללים. אבל הלחץ האדיר שהופעל עליהם היה לחץ מלמטה, מהמצביעים ומהציבור הרחב שלא היה מוכן לקבל מגבלות כאלה ואחרות שאולי ימנעו מכולם לחגוג כל הזמן.
כאשר אנו מחפשים במה להתחזק, בעיניי זו התשובה הראשונה. כמובן שעלינו להתחזק בארבעת הדברים שצריכים חיזוק. כולנו צריכים לעשות חשבון נפש אישי ופרטי. אבל כציבור, זהו המסר הראשון, הנוקב והעוצמתי שעולה מהאירוע הטראגי הזה. כיחידים שמרכיבים את הציבור עלינו לדאוג שמקרים כאלה לא יתגלגלו על ידינו, בשום אופן וצורה.
*
ובנימה אישית.
כאשר השמות התפרסמו וכאשר התמונות כיסו את העמודים הראשיים בתקשורת, חשבתי על העולם שנחרב לכה הרבה אנשים.
ראיתי פנים של ילדים טהורים וחשבתי על הוריהם. קראתי על אברכים צעירים והעלתי בעיני רוחי את נשותיהם. דמיינתי נכדים שסבם נהרג, אחים שגילו שהנורא מכל קרה לאחיהם האהוב.
מתוך המחשבות הללו גיליתי שבמעט התבוננות אפשר לחשוב על חיים שלמים של אדם. פתאום אדם אינו עומד בפני עצמו, אלא הוריו החפצים בהצלחתו נמצאים שם איתו, אשתו שמחכה לו להגיע הביתה עומדת לצידו תמיד, הילדים שמעריצים את אביהם קשורים אליו בכל רגע.
כשחושבים על אנשים בצורה כזו, פתאום החלוקות הקטגוריות המוכרות הופכות להיות חסרי משמעות. הדחף הטבעי לחלק אנשים לפי כובעים, מגזרים ועדות נעלם כאשר אנו מקדישים רגע של מחשבה לחיים שמאחורי הכובע או החליפה.
זהו שיעור קטן שאני לוקח איתי לדרך. הלוואי ואוכל לראות כך גם את החיים. הלוואי ואזכה להקדיש שניה אחת של התבוננות באנשים שסביבי, רגע לפני החזרה לויכוחים החשובים ולהתנצחויות המוצדקות.
הלוואי.
ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים.