היה היה רב...

את הרב דוד ברודמן זכיתי להכיר בשנותיו האחרונות. את הרב החזק, משדר העוצמה והביטחון הכרתי מהסיפורים בלבד. אני פגשתי יהודי חלוש, רווי מכאובים, מלא סבל. ושמחה.

מלא שמחה.

הזיכרון הראשון שעולה לי כאשר אני חושב על הרב דוד הוא החיוך. הארת הפנים. הוא ישב בקצה הסלון הפשוט שלו – סלון-פשוט, ולא רק במונחי סביון – וחייך.

שבתתי בסביון לפני כשנתיים, לרגל שבת-החתן של ידידי – נכדו יעקב ברודמן. באותה השבת התקיימה ביישוב השבת המיוחדת שאותה יזם, שבת בנות מצווה. בשבת זו באו לבית הכנסת בנות היישוב שהתקרבו לגיל המצוות וחוו, לעיתים לראשונה בחייהן, שבת מרוממת, אמתית.

הרב כבר לא היה פעיל בניהולה של השבת, אבל בלילה, לאחר סעודת-השבת הגיעו תושבי היישוב לביתו. באו מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, לבית של מי שבמשך שנים רבות כל-כך מסר את נפשו עליהם. הרב שבמאור-פנים ובאהבה הכיר לכה הרבה יהודים את היהדות היפה, המאירה והאותנטית.

'אני לא עושה בעלי תשובה', הוא אמר לי באותה שבת בלתי-נשכחת. 'אני רק רוצה שיכירו, שידעו כמה יופי יש למסורת ישראל להציע'.

ואז, בשבת ההיא, הוא סיפר. הוא סיפר על השואה ועל שנותיו בהולנד, הוא סיפר על כישלונות ועל הצלחות, ואנו, שיישבנו לצידו ידענו שאנחנו מחזיקים בקצה של תקופה היסטורית, תקופה שחולפת לה ומסתיימת.

הוא היה שריד, כמעט-אחרון, לדור של רבנים שכבר אין. אדם שעבר כה-הרבה סבל בחייו האישיים, אדם שעבר את מוראות השואה בצעירותו ובמהלך חייו חווה לא מעט ייסורים וקשיים, והשתמש בכל קשייו כמנוף לעשיה בלתי-פוסקת ולהפרחת השממה הרוחנית.

ברמה-האישית זכיתי לראות ענוות-אמת. לא נפגשנו רבות אך כשנפגשנו הוא פתח ובירר על מה כתבתי לאחרונה ואם יצא לי לדבר בפני ציבור. כשהכרתי אותו כבר היה קשה לו לדבר, אך בכל זאת היה חשוב לו להוסיף פנינה על נושאים שהעליתי, לומר ווארט שקשור לעניין. ולדרבן. בכל פעם הוא דרבן להתקדם, לפעול עוד ולעשות עוד ועוד.

בחודשים האחרונים מצבו הידרדר והוא אושפז, אבל בעצם נוכחותו בעולם הוא היווה חוט-מקשר לעולם של הדר-יהודי ורבנות מדור אחר. כשהרב ברודמן עזב את העולם איבדנו גם את החוט-המקשר הזה.

יהי זכרו, ברוך.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.