לדבר, לא לשוחח
יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם (אבות, פרק א' משנה ה').
במאמר הקודם נגענו בשני החלקים הראשונים של חוקי-הבית על פי דברי יוסי בן יוחנן. השבוע נתמקד בחלק השלישי – אל תרבה שיחה עם האישה.
מימרה זו מעוררת קושי. אינספור מקורות מדגישים את חשיבותה של האישה והצורך לכבד אותה. מדוע כאן אנו לומדים כי יש להימנע מריבוי השיחה?
על מנת להבין מימרה זו עלינו לפנות, בראש ובראשונה, להרחבת הדברים כפי שהם מופיעים באבות דרבי נתן:
ואל תרבה שיחה עם האישה. כיצד? בזמן שאדם בא לבית המדרש ולא היו נוהגין בו כבוד, או שעירער עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו: כך וכך ערערתי עם חברי, כך וכך אמר לי, כך וכך אמרתי לו, מפני שבוזה את עצמו ובוזה את אשתו ובוזה את חברו, ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד עומדת ומשחקת עליו. כיון ששמע חברו אמר: אוי לי, דברים שבינו לביני הלך ושחן לאשתו. ונמצא אותו האיש בוזה את עצמו ואת אשתו ואת חברו.
חכמים במשנה זו מביאים דוגמה לשיחה ממנה יש להימנע. מעצם העובדה שחכמים מביאים דוגמאות ספציפיות לשיחה ממנה יש להימנע אנו מבינים שלא מדובר על הימנעות מכל קשר וורבלי אלא דווקא מסוג מסוים של שיח.
חלק מהקושי המובנה בהבנת מימרות סתומות של חז"ל נובע מכך שנדמה לנו כי אוצר-המילים בלשון הקודש זהה לאוצר המילים הקיים בעברית החדשה. בלשוננו, אין הבדל בין 'שיחה' ל'דיבור'. בשפתנו כיום שתי המילים הללו נרדפות. אמנם, עיון בדברי חז"ל במקומות שונים מגלה כי משמעות המילה 'שיחה' שונה מאוד מדיבור רגיל.
'מהו מגיד לאדם מה שיחו, רב הונא בשם ר' יעבץ אמר יוצר הרים ובורא רוח, ר' הונא בשם ר' יעבץ אמר אוחרי תהו חשך ואפילה, אפילו דברים שאין בו ממש, אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו הן נכתבין על פנקסו של אדם וקוראין לפניו בשעת מיתתו' (ויקרא רבה, כו, ז). שיחה משמעותה דברים שאין בהם ממש. שיחה היא חסרת מטרה, ללא התחלה וללא סוף. ששיח מציין הדבור הפנימי הנפלט מן האדם על ידי רגשת הנפש והשתקעות הרעיונים גם מבלי כונה ודעת (מלבי"ם, הכרמל).
בתפילות הבוקר והערב אנו מקדימים ברכות ודברי הלל לבורא העולם. אנו מכינים את עצמנו לפני העמידה לתפילת שמונה-עשרה. תפילת מנחה, לעומתן, היא תפילה הנעשית בשדה, באמצע יום העבודה. בעוד תפילת שחרית מכינה את האדם לעמל יומו ותפילת ערבית מהווה סיכום ליום הארוך שעבר, תפילת מנחה נחשבת שיחה. 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. זוהי תפילה שאין לה תחילה ואין לה סוף. תפילה זו פורצת מעמקי הלב, ללא הכנה מוקדמת וללא הגדרת מטרה.
על מנת ליצור מערכת-יחסים ביתית נכונה, מורים חכמים למעט בשיחות לא מוגדרות, חסרי תחילה וסוף. עיקרן של השיחות עם עיקרה-של-בית צריכות לנבוע ממקום של הערכה וכבוד, לא להעביר את הזמן בפטפוטים בעלמא אלא להקדיש את הזמן לליבון של נושאים חשובים ועניינים משמעותיים.
אין הכוונה שאסור לבעל ואישה לפטפט, ודאי שמותר. הדגש שניתן הוא לא להרבות. גם בשיחת-רעים קלילה חשוב שהכבוד ההדדי יישמר. על הזוג לזכור כל הזמן כי מערכת היחסים הזוגית אינה רק חברית-בעלמא אלא היא מהווה שותפות בבניין בית-נאמן-בישראל.
כחלק מבנין הבית הזה, אנו צריכים לזכור את חשיבותו של קשר הדדי מכבד. לא להיגרר לרכילויות זולות – כדוגמת המובאה באבות דרבי נתן – לא לפטפט ולשוחח ללא מטרה ותכלית, אלא להעריך את ההזדמנויות המשותפות לדיבור מעמיק ומלא בתוכן.