שלושה יסודות לעם-יהודי - פרק א' משנה א (2)

כאמור במאמר הקודם, אנשי כנסת הגדולה התוו את הדרך לעם-ישראל בגלות. הם, שהיוו את דור התפר שבין מסרים ישרים מהקב"ה באמצעות נביאיו לבין תקופת הגלות בה אנו חיים עד עצם היום הזה, תקופה בה אנו צריכים 'להסתדר לבד' על פי הדרך המסורה לנו מדור לדור.

וכן נמסר הלימודים הללו מנביא לנביא, עד חגי, זכריה ומלאכי, שהיו סוף הנביאים והתחלת אנשי כנסת הגדולה, הן מאה ועשרים גדולי הדור, וביניהן כמה נביאים, שעלו מהגולה עם עזרא, שראו שהנבואה פוסקת ואין גודר גדר ועומד בפרץ, לכן תיקנו תקנות הרבה וסייגים הרבה לשמירת התורה (תפארת ישראל – אבות א).

בפרק הראשון של מסכת אבות מלמדים אותנו חכמים רצף של הנחיות והוראות לביסוס חברה יהודית – תורנית גם בתוך הגולה. הפרק פותח בשלושת הדברים החשובים, על פי אנשי כנסת הגדולה:

הם אמרו שלושה דברים, הוו מתונים בדין, והעמידו תלמדים הרבה, ועשו סייג לתורה.

ההוראה הראשונה היא: הוו מתונים בדין. הוראה זו מתייחסת, כמובן, קודם-כל, לדיינים.

התורה נותנת דגש מיוחד על עשיית משפט צודק, על פי חוקי התורה שנתנו מהצדק ומהאמת האבסולוטית. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ." (מיכה, ו, ח). הדבר הראשון שאלוקים דורש מכולנו הינו עשית משפט צדק. להיזהר שמה שנמצא אצלנו מגיע לנו ואמור להיות שלנו, ומה שלא – לא. הדיינים העמלים לברר את הצדק והיושר מצווים שלא להיחפז. עליהם לדון בשום שכל ובהתבוננות, ואף לאחר שנראה להם כי הגיעו למסקנה, צריכים לעצור, "לישון על זה לילה", ורק אחר כך, אחרי עיון מעמיק, לפסוק.

מלבד ההתייחסות לדיינים היושבים על כס המשפט, למדו המפרשים (תפא"י ועוד) כי משנה זו מתייחסת לכל אדם באופן פרטי. החלטות צריכות להתקבל ביישוב הדעת, לאחר בחינת הפרטים כולם ותוך שימת לב לכל התוצאות האפשריות. כל אדם הוא דיין לעצמו, וכל אחד מצווה להיות מתון בכל דיון מחדש.

•

ההוראה הנוספת אותה מנחילים אנשי כנסת הגדולה היא 'העמידו תלמידים הרבה', התלמידים הינם שגרירים של המשך מסירת התורה. כל אחד שיודע ומכיר את התורה שבעל פה מחויב לדאוג להמשך הפצתה ולהעבירה הלאה בהדרכה פרטנית של רב ותלמיד.

הראשונים מסמיכים על משנה זו את מאמר שלמה "בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך" (קהלת, יא, ו), כפי שלמדו זאת חכמים (יבמות סב, ב) גם אדם שהעמיד תלמידים בצעירותו אינו יכול לנוח ולומר עשיתי די, עליו להמשיך ולטרוח במסירת התורה הלאה. איש אינו יודע מי מתלמידיו יצליח להעביר את התורה כראוי, ועליו לדאוג לכך שיהיו כמה שיותר תלמידים כאלו.

באבות דרבי נתן אנו לומדים על מחלוקת מרתקת בין בית שמאי ובין בית הלל בנושא זה:

בית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ג)

בית שמאי מעמידים תנאי בסיס לתלמידים. רק מי שמתאים, בסבירות גבוהה, להיות חלק מה'אליטה' התורנית ראוי להיות תלמיד. בית הלל חולקים ואומרים שאין תנאי בסיס המתייחס לגזע או לשורשים. את התורה יש ללמד לכמה שיותר תלמידים. אדרבה, 'המאור שבה – מחזירן למוטב' (איכה רבה, פתיחתא  ב).

הלכה נפסקה במשנתנו כדברי בית הלל. מוטלת עלינו החובה להעביר את דעתנו והשקפותינו הלאה, לכמה שיותר אנשים. גם כאן, כמו בהוראה הקודמת, דברי חכמים אינם פונים דווקא לראשי-ישיבות ולפוסקי-הלכה מפורסמים. דברי חז"ל פונים לכל אחד ואחד מאיתנו. כולנו מעמידי-תלמידים, במשפחות שלנו, בקהילות שלנו ובכל מקום בו רואים אותנו ואנו יכולים לתת דוגמה אישית.

כל אחד מאיתנו נקרא להעמיד תלמידים הרבה, לדאוג שאורחות חייו וערכיו יהוו מודל לחיקוי לכל סובביו ומכריו.

•

המסר השלישי והחותם את משנה א' הוא: עשו סייג לתורה.

כאשר מוסרי התורה, חכמי כל דור ודור, מרגישים שיש צורך לתקן דברים נוספים על מנת לשמר את הוראות התורה כתקנתם, מחויבים הם לגדור ולתקן כדי לוודא את המשך המסירה כתקנה. התורה אקטואלית ומחייבת את כל הדורות במידה שווה, והאחריות המוטלת לפתחי החכמים היא לוודא את קיומה תמיד.

כדוגמה ניקח את ה'מוקצה' בשבת, הדוגמה הקלאסית והמוכרת לסייגי חכמים. מן התורה אין איסור לגעת בחפץ המשמש לפעולה האסורה בשבת.

אבל, חכמים ראו שהתחככות עם חפצים כאלה עלולה להוביל אנשים להשתמש בהם מחוסר שימת לב. כיון שכך הוסיפו חכמינו איסור נוסף: איסור מוקצה בשבת. איסור זה מונע משומרי השבת את ההתקרבות לחפצים ששימוש בהם אסור בשבת מהתורה. סייג זה מרחיק אותנו מהאפשרות לחלל חלילה את השבת ומוודא שלא נעבור על חוקי התורה. כך יש עוד רבות, וכפי שאומר הקב"ה לדורות "עשו משמרת למשמרתי".

גם הוראה זו, כקודמותיה, פונה גם לאיש הפרטי. כל אחד מאיתנו מכיר את חולשותיו ואת המקומות המועדים אצלו לנפילה. 'עשו סייג!' קוראים לנו חכמים. זהו את נקודות התורפה ותכננו מראש כיצד לא להיכנס למקומות שהיציאה מהם בשלום אינה בטוחה.