מערכת היחסים של האדם עם העולם - פרק א' משנה ב


שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים: (אבות, פרק א', משנה ב').

בעוד במשנה הקודמת עסקנו בהכנה הציבורית לה דאגו אנשי כנסת הגדולה, הרי שמשנה ב' מדלגת אל הדור הבא. אל שמעון הצדיק, אחרון-אנשי-כנסת-הגדולה. הוא כבר עומד בפתחה של התקופה החדשה.

שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה ולאחר פטירתו הורגשה 'ירידת הדורות' במלוא עוצמתה. הגמרא ביומא (לט, א) מציינת חמישה ניסים שפסקו מלהתקיים לאחר פטירתו של שמעון הצדיק ובירושלמי ובתוספתא מצויינים עובדות נוספות שביטאו את ירידת הדורות המשמעותית שחלה לאחר פטירתו.

רגע לפני שהמצב הרוחני הכללי יורד מדרגה נוספת מעניק שמעון הצדיק כללי יסוד והסבר לקיום העולם.

לדבריו, העולם נוצר בשביל שלושה דברים בסיסיים. היסודות עליהם מונח קיומו של העולם, סיבת היצירה המוקדמת, גלומים בשלושה קודים ברורים: תורה, עבודה וגמילות חסדים.

על כל אחד משלושת היסודות האמורים מצינו מובאות המבטאות את העובדה כי לולי היסודות הספציפיים הזה הרי שהעולם לא היה מתקיים:

תורה: כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיהו, לג, כה).

עבודה (עבודת הקרבנות): א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ (תענית, כז, ב).

גמילות חסדים: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהילים, פט, ג).

השמים והארץ מבטאים ניגודיות עזה, ניגודיות שבאה לידי ביטוי באופן יומיומי בעולם בו אנו חיים. השמים מסמלים את הרוחניות, את הטוהר ואת העולם שמעבר. הארץ, לעומת זאת, מייצגת את החומר והגשם. ה'ארציות' שמאפיינת את כל מה שסובב אותנו.

התורה, אינה מבקשת מאנשי העולם להתנתק מהארץ. היא אינה מצפה מבני האנוש להתכחש לעובדת היום אנושיים ולהתעלם מרצונותיהם וחשקיהם. בדיוק הפוך. תורת ה', היא ספר של הוראות שימוש בעולם הזה. היא מאפשרת לכל אדם בעולם להתרומם ולרומם את הגשמיות עצמה. להפוך דווקא את המושגים הארציים והחומריים לכלי-שרת במטרה הגדולה של עבודת ה' וגילוי כבוד ה' בעולם.

שלושת היסודות המופיעים במשנתנו מאירים את התהליך אותו צריך אדם לעבור.

היסוד הראשון הוא 'תורה': אם יש דבר אחד המשותף לכל בני האדם בעולם, הוא הרצון לידע. כל אדם בכל מקום בו הוא חי, מאנשי אקדמיה מלומדים ועד ילידי-שבטי-פרא, תאבים לידע כלשהו, משהו שישפר להם את החיים. משהו שיסייע להם בהתקדמות האישית.

תורת-החיים שנתנה לנו בהר סיני מציעה בפני האנושות את מפת הקסמים לחיים מאושרים. היא מלווה את האדם בכל שלב בחייו ומעניקה לו ארגז כלים מלא ומעשיר על מנת שיכול יהיה להפיק את המקסימום האפשרי בחייו האישיים.

היכולת לקשר בין עולם הרוח – השמים, לבין עולם הגשם – הארץ, באה לידי ביטוי בלמידה ובעיסוק תמידי בדברי התורה: 'גדול תלמוד המביא לידי מעשה' (קידושין, מ, ב), כיוון שהעיון וההעמקה בדברי התורה מאפשרים לחיות את החיים בצורה הנכונה ביותר, כפי שמופיע בספר 'הוראות-השימוש-בכדור-הארץ', ספר התורה הקדושה.

היסוד השני, 'עבודה', מעביר את האדם ממערכת היחסים האישית, בינו לבין עצמו, למערכת הקשר בין הפרט לבין האלוקים. את לימוד התורה בפני עצמו ניתן לראות כאינטרס אישי של אדם החפץ למקסם את שנות חייו. השילוב של ה'עבודה', עבודת הקרבנות בבית המקדש ש'תורגמה' לתפילות על-ידי אנשי כנסת הגדולה, מייסדת את חובת האדם לקונו. אם ביסוד 'תורה' התמקדנו ביכולת להוריד את השמיים אלינו, ה'עבודה' מלמדת אותנו כיצד לרומם את הארץ אל השמיים.

שלוש פעמים ביום עוצר היהודי ומתפלל. לפני שהוא יוצא לעבודתו הוא מתבונן בעולם שנפרש לפניו, שוב, גם בבוקר הזה. בפסוקי-זמר הוא מעורר את עצמו להכיר בכך שכל מה שהתחדש הבוקר ומתחדש בכל יום תמיד נוצר עבורו על-ידי בורא העולם. הקדמות ארוכות של התבוננות וראיה מרוממת מכינות את האדם למפגש הבוקר עם השי"ת, לתפילת העמידה.

לאחר ההכרה החד-משמעית הזו, מוכן האדם לצאת למלאכת יומו. כשאדם מכיר בכך שכל מה שמוכן לפניו הגיע ברצון עליון, התייחסותו לעצמו ולעולמו מקבלת מימד חדש, אחר ומיוחד.

באמצע היום, בשיא העבודה, צריך העובד לעצור לדקות מספר. לא לתפילה ארוכה אלא ל'שיח'. בלי הקדמות ארוכות, בלי הכנה, 'שיחה' שאין לה התחלה ואין לה סוף. תפילת מנחה מהווה עצירה מטרדות היום והפנמה חוזרת לכך שה' הוא זה שמנווט מלמעלה את כל תכניותיו וחפציו: לעשות עסק בטיול על השדה כדי לפנות מחשבתו מן עסק היומי או ממה שנעשה עליו לטורח ולמשא ('הכתב והקבלה' על הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה' (בראשית, כד, סד).

תפילת הערב היא התפילה המסכמת. כאשר האדם מסיים את כל מה שיכול היה לעשות באותו היום, מגיעה השעה לחיזוק ה'אמונה'. כשהלילה מכסה את הארץ והיקום כולו פונה לשינה ולתרדמת, פנוי האדם לחשוב על כך שבסופו של יום, כל מה שיש לו נתון בידיו של ה'. רגע לפני שהוא מפקיד את נשמתו ביד ה' יש לו את ההזדמנות לחדד את ה'ואמונתך בלילות'. הפנמה שה' הוא בורא ומנהיג לכל הברואים.

הקשר 'בין אדם למקום' שבא לידי ביטוי ב'עבודה', היסוד השני בדברי שמעון הצדיק, הוא זה שגורם לארץ להתרומם אל השמיים.

היסוד השלישי מתייחס למערכת הגומלין שמייצר האדם עם סביבתו: גמילות חסדים. בניינו של העולם הוא באמצעות נתינה וקבלה, היכולת לתת ולקחת. קיום העולם כמתכונתו מבוסס על קשר בינאישי המתקיים בין ברואי העולם, כאשר כל אחד מכיר ויודע כי התפקיד האישי שלו בעולם צריך להשפיע על כל סובביו.

מעניין לשים לב כי שני היסודות האחרונים הינם יסודות מתבקשים, גם ללא חוקי התורה. כבר קין והבל ניסו לרומם ולהקריב את פרי אדמתם וצאנם וגמילות חסדים גם היא נפוצה קודם מתן-תורה.

אך חוקי התורה העניקו לדרי העולם את הכלים לעשות זאת נכון. אם קודם לכן יכול היה האדם להניח כי הלוואה בריבית או 'המתת חסד' כלולים בקטגורית 'גמילות חסדים', הרי שתורת ה' תחמה והגדירה מהו חסד-של-אמת ומהו רוע הנובע – אולי – מכוונות חיוביות. כך גם עבודת הקרבנות שהוגדרה, הובררה וסויגה.

אלו שלושת אמרות-המפתח שמעניק אחרון אנשי כנסת הגדולה, שמעון הצדיק, לדורות:

העולם עומד על בניה עצמית נכונה, קשר נכון ואמתי עם בורא העולם והתנהלות נכונה בין אדם לחברו.

בהצלחה!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.